1. בתאריך 21.12.08 הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של העסקת תושב האזור, שלא כדין, על פי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 9.8.07 העסיק הנאשם את תושב האזור ריאד מומני סעיד, (להלן: "ריאד") בעבודות בנייה ושיפוצים, זאת מבלי שהיה בידיו היתר שהייה או העסקה כדין.
2. בדיון שהתקיים בתאריך 7.12.10 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום, בא כוחו הביע הסכמתו להגשת כל חומר הראיות וביקש לקבוע את התיק לשמיעת פרשת הגנה.
3. נוכח הסכמת ב"כ הנאשם ולאחר שגם נתן הסכמתו לתיקון כתב האישום, על ידי הוספת עד מטעם משרד הפנים, שערך תע"צ כללית, הוגשו, בדיון שהתקיים בתאריך 10.7.11, כל ראיות התביעה, למעט גיליון הר.פ. של ריאד, שלהגשתו התנגד ב"כ הנאשם.
לאחר ששמעתי את טעמי התנגדותו של ב"כ הנאשם להגשת הר.פ. הוריתי על זימונו של הממונה על הרישומים במסוף המשטרתי כעד מטעם בית המשפט והדיון נדחה לתאריך 18.1.12.
4. בין לבין, בתאריך 18.7.11, ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין ברע"פ 6831/09 טורשאן נ. מ"י, בו סקר כב' השופט ג'ובראן את דרכי ההוכחה של יסוד השהייה "שלא כדין" של תושב האזור, בעבירות העסקה, הלנה או הסעה, לפי חוק הכניסה לישראל.
5. בעקבות פסק הדין, הוגשה, ביום 6.1.12, בקשה מטעם המאשימה לבטל את זימונו של הממונה על הרישומים במסוף המשטרתי ולהורות על תיקון כתב האישום, בהתאם לסעיף 92 לחוק סדר הדין הפליליחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], [נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ), כך שלרשימת עדי התביעה יתווסף עד תביעה, מר דוד עצמון, מרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, אשר באמצעותו תוגש תעודת עובד ציבור פרטנית ממשרד הפנים, הנוגעת להעדר רישיון, לישיבת ארעי או קבע בישראל, מכוח חוק הכניסה לישראל, לריאד.
6. לטענת המאשימה הראיה אותה היא מבקשת להגיש לא הייתה ברת המצאה עד לאחרונה, אך בעקבות קריאת ביהמ"ש העליון בפסק דין טורשאן לפעול לקבלת מירב הראיות להוכחת יסוד השהייה שלא כדין, נעתר משרד הפנים להנפיק תע"צ פרטנית גם מטעמו.
בבקשתה הדגישה כי מדובר בראיה משמעותית, שהינה נחוצה להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, מאחר שמדובר בראייה הנוגעת ללב העניין אשר לדבריה:"
מכסה חלק עיקרי של מתן רישיונות ישיבה בישראל
".
לאור העמדה החדשה של משרד הפנים, שהתקבלה אך לאחרונה, ערכה המאשימה חשיבה מחודשת, באשר לראיות בהן תבקש המאשימה לעשות שימוש בעבירות, נשוא כתב האישום ומכאן בקשתה.
7. ב"כ הנאשם התנגד לבקשת המדינה ממספר נימוקים:
האחד, השלב המתקדם בו מצוי התיק.
שנית, חובתה של המאשימה לדאוג להבאת מיטב הראיות בפני בית המשפט, קיימת ללא קשר להחלטת בית המשפט העליון בפסק דין טורשאן.
שלישית, סקירה של החלטות משפטיות מעלה, לטענתו, כי בתי המשפט התריעו לא אחת בפני המאשימה כי כחלק ממסכת הראיות, להוכחת שהייתו של תושב האזור שלא כדין בישראל, עליהם להציג גם תע"צ פרטנית של משרד הפנים ופעם אחר פעם זוכו נאשמים מביצוע עבירה דומה לזו המיוחסת לנאשם, מקום בו התביעה התעלמה מהנחיות בית המשפט ולא דאגה להבאת מיטב הראיות ביניהן התע"צ הפרטנית.
רביעית, החלטה, המקבלת בקשת המדינה, תשנה "שינוי קיצוני" את תמונת הראיות בתיק ותצריך בחינה מחודשת מטעמו באשר לראיות שהוגשו בהסכמה "ובאשר לצורך להגשתם בהתאם לכללי דיני הראיות.".
8. המסגרת הנורמטיבית לבקשה לתיקון כתב האישום קבועה בסעיף 92(א) לחסד"פ הקובע:
"בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן .."
וכך סיכם כב' השופט ח. כבוב,
ב
ת.פ. (מחוזי ת"א) 40213/05,
מדינת ישראל נ' גבעוני (פורסם בנבו), את ההלכה שנפסקה לעניין יישום סמכותו של בית המשפט לתקן כתב אישום, לאחר תחילת המשפט:
"ככלל מעודד המחוקק את תיקון כתב האישום כדי לאפשר לבית המשפט לעשות משפט צדק ולהגיע לחקר האמת. הכלל הוא שכל עוד אין בתיקון כדי לגרום לפגיעה בזכויותיו של נאשם להליך הוגן, יתיר בית המשפט את תיקון כתב האישום ובלבד שיכולתו של הנאשם להתגונן לא תקופח כתוצאה מהתיקון".
האם העתרות לבקשת המדינה יש בה כדי לקפח הגנתו של המשיב - זה המבחן -
מניעת עיוות דין או פגיעה אפשרית
בהגנת נאשם.